משרשי המצוה גלוי כי השכל מעיד שהשויית הדין בין עני ובין עשיר מוכרח, שאם ידע הדל שהדיין יהדרנו בדין מאיזה טעם שהוא, ילכו כל אחד לגזול ולחמס, בפרט בעלי זרוע עניים, כי ידעו שיזכו בדין ונמצא מלא הארץ חמס. ולכן מפני ישובו של עולם נצטוינו שלא לישא פני דל ולא להדר פני גדול. ולשון ספרא שלא תאמר עני הוא זה, ואני והעשיר חייבים לפרנסו, אזכנו ונמצא מתפרנס בנקיות, ת"ל לא תשא פני דל.

חולין קל"ד סנהדרין פ"ק, ר"מ פ"כ מסנהדרין, סה"מ ל"ת רע"ז, סמ"ג לאוין ר"ג, סמ"ק סי' ר"ל, יראים מצוה רל"ט.

עט) {גדרי המצוה}קיום המצוה, עשיר ועני שבאו לפני ב"ד לדון בד"מ אסור להדר אחד מפני חבירו, ואסור לדיין להקדימו בשלום ולא לשני, אלא שניהם שווים.1 {דין ת"ח}תלמיד חכם וע"ה שבאו לדין מושיבים את החכם ואומרים לע"ה שב, ואם לא ישב אין מקפידין בכך,2 ואם ישב ובא שליח ב"ד והעמידו אין על הדיין לחזור ולומר לו שב.3 חכם שבא לד"ת חייב הדיין להקדים דינו, ואפילו שבא בסוף מותר לומר שרי לי תיגרא ברישא, וחייב להפך בזכותו כל כמה דאפשר, במקום שאין חילול השם,4 ודוקא כשהוא דל בתורה ובמצות אל תהדריהו (רבינו מנחם הבבלי), ועיין חו"מ סי' ט"ו סעי' א'. ואפילו בזמן הזה כל תלמיד חכם ששוקד על תלמודו דין הוא להקדימו ולהפך בזכותו וכן לצורבא מדרבנן.5 וכתבו האחרונים דכ"ש בדורות אלו חובה עלינו ביותר לסלסל ולרומם הוגי ולומדי התורה עיין שבו"י ח"א סי' קמ"ד, ובנתה"מ כתב שכן עיקר. {כללי המצוה}ויש בזה חד עשה וב' לאוין, ודל לא תהדר בריבו, לא תשא פני דל, ועשה כקטון כגדול תשמעון (סמ"ק). ונוהג בכל מקום ובכל זמן בראוי לדון והעובר עליה אין בו מלקות. פ