משרשי המצוה שנצטוינו להטות אחרי רוב דעות, כששני כתות חכמים יראי אלקים השוים בחכמה, או בקרוב, חולקים בדין, הודיענו התורה שרובי הדעות יסכימו לעולם על האמת יותר מן המיעוט, ועלינו להטות אחריהם. גם כי לא יתן ה' רובי החכמים לטעות כמ"ש הרמב"ן בפ' שופטים על הפסוק כאשר זמם, וזה מעלה גדולה בשופטי ישראל, והבטחה שהקב"ה מסכים על ידם וינחם בדרך אמת. ויש בזה קיום דתינו, שאם נאמר שכל אחד לא יבטל דעתו שנראה לו אמתי, אפילו כל העולם בהפכו, יצא מזה חורבן שתעשה התורה ככמה תורות, כי כ"א ידין כפענ"ד. לכן בפירוש נצטוינו לקבל בה דעת רוב החכמים, ויש תורה אחת לכולנו והוא קיומנו גדול בה, ואין לנו לזוז מדעתם, וכן בעשותינו מצותם אנו מקיימים מצות הא-ל ב"ה.

סנהדרין ב' ב"מ נ"ט חולין י"ד, ר"מ פ"ח מסנהדרין, סה"מ מ"ע קע"ה, סמ"ג עשין צ"ח, סמ"ק רכ"ו, חו"מ סי' י"ח.

עח) {גדרי המצוה}קיום המצוה, חכמים שנחלקו בדין והכריעו כרוב, המיעוטין אף שדעתן להיפוך צריכים לבטל דעתם ולעשות כהרוב (ש"ס יבמות ופוסקים). 1 ונכלל בזה כל מיני רוב, רובו ככולו, ורוב המברר ספק, וביטול ברוב, ורובא דאיתא ודליתא קמן, היו ב' כתות חכמים שוים בחכמה זה לעומת זה, מחצה על מחצה, בשל תורה הלך אחר המחמיר, ובד"ס אחר המיקל.2 {דיני ממונות ושאר דינים}וכבר מבואר לעיל (מצוה ע"ז) דבדיני נפשות בעי רוב לכה"פ משנים, ובד"מ ודיני התורה לענין איסור והיתר סגי באחד. אמר אחד אינו יודע יוסיפו שני דיינים אחרים, והאי כמאן דליתא דמי3. ד"מ דנין ביום וגומרים ביום או בלילה.4 פחות מבן עשרים דן ד"מ ולא ד"נ, והוא הדין גר וממזר.5 אב ובנו ורב ותלמידו, מונין להן לשניים לענין טומאות וטהרות.6 אין עושין ב"ד שקול, וכשמוסיפין עושין ב"ד שקול אפילו לכתחילה.7 ועיין סמ"ג עשין [צ"ז] עוד חילוקים. {רוב בעכו"ם ושאר פרטי דינים}ובעכו"ם מתי אזלינן בתר רובא, ואי אזלינן בתר רובא בכלל, פלפלו בזה אחרונים8, ועיין בספרי שו"ת (ח"ב סי' ל"ט). ונוהג בכ"מ ובכ"ז והעובר ועושה נגד הרוב עובר בעשה זו אפילו להחמיר אם עושה כן מפני שסובר שהלכה כהמיעוט, כי צריך לבטל דעתו, ואם עושה להקל נגד הרוב עובר ג"כ על האיסור שיש בדין זה לפי דעת הרוב ולוקין עליו.