צוה הקב"ה שתקריב הזבה קרבן ביום השמיני לטהרתה, שנאמר (ויקרא ט"ו כ"ט, ל') וביום השמיני תקח לה שתי תורים וגו', האחד חטאת ואת האחד עולה. משרשי המצוה מש"כ לעיל בדין קרבן הזב, והחמיר הכתוב בזבה, שמביאה קרבן, יותר מהנדה שאינה צריכה קרבן, לפי שהנדות הוא חולי בטבעה של אשה ולא תתרפא לעולם מחליה זה, ולכן טימא אותה הכתוב ז' ימים בין שתראה יום אחד בין שתראה בכולן, כי הנשים בטבעם לא יהיה בהן יותר מז'. אבל הזיבה אינו חולי בטבע האשה, אלא שבא מחמת רבוי המאכלים או לאיזה עונש אחר, לפיכך הזהיר הכתוב ואשה כי תזוב זוב דמה ימים רבים אחר השבעה, הנה היא חולה כזב האיש והצריכה הכתוב קרבן כאשר תתרפא כמשפט הזב. ועד"ה דם הנדה והזבה באים משמאל שהם זוהמת הנפש שהטיל בחוח, ומה עמקו מחשבותיו.

כריתות פ"א ב', ר"מ פ"א ממחוסרי כפרה, סה"מ מ"ע ע"ה, סמ"ג עשין רי"ט.

קפג) {קרבן זב וזבה}הזב והזבה קרבנם שוה, ב' תורים או שני בני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה.I ונקראו מחוסרי כפרה, כלומר שלא נגמרה טהרתן כדי לאכול בקדשים עד שיביא קרבנם.II ומביאין כפרתן ביום השמיני לטהרתן לאחר שטבלו ביום השביעי והעריב שמשן.III ספק זבה מביאה קרבן ואין חטאתה נאכלת, שחטאת העוף בא על הספק ונשרף.IV {למה נמנו זב וזבה לשתים}ועיין לעיל מצוה (קעט) שאר דיני קרבן הזב, ומשם תקחנו לכאן כי שוים הם. ובגמ' כריתות פ"דV פריך למה בזב וזבה חשבינן להו לתרי מצות, ובמצורע ומצורעת חשבינן להו בחד, ומשני דזב תלוי בראיות ולא בימים, ואינו מטמא באונס, וזבה מטמא באונס, ואינה מטמאה בראיות כבימים, מה שאין כן במצורע ששוין. והרמב"םVI כתב לפי שטומאתן של אלו אינם שוים, שהאיש מטמא בלובן, והאשה באודם, וההיפוך לא יטמא לא זה ולא זה, וכיון שהם חלוקים כל כך ראוי למנותו בשתי מצות, ואינו דומה למצורע ומצורעת שהיא נחשבת למצוה אחת שהצרעת דבר שוה בכולן הוא, והביאו החינוך, ועיין מנ"ח שתמה למה לא הביא טעם הגמ'. ונוהג בזמן הבית בנשי ישראל ולא בעכו"ם.