צוה הקב"ה לטמא היולדת, שנאמר (ויקרא י"ב ב', ה') אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים וגו' ואם נקבה תלד וטמאה שבועיים. משרשי המצוה כי הדמים באשה נדה או זבה הם המותר שבגוף, וכל מותר משורש מחלה הוא, ועל כן אמרו חכז"ל שאין אשה רואה דם שלא יהיו ראשה ואבריה כבדים עליה. ואין ספק כי אותו המותר מחלה להן, וכל הקרב בהן שום קורבה, וכל שכן בשמוש, מעותד למחלה רעה. וגם הולד הנולד בעוד שאותו המותר מתגבר עליה מעותד לחלאים רעים. ובעבור כי טבע הנקבה היא קר ולח, והלחה ברחם האם רבה מאד וקרה, ועל כן ילדה נקבה, ולפיכך היא צריכה נקיון גדול מפני רבוי הליחות והדם המעופש שבה מפני קרירותה. ובידוע כי החלאים הקרים צריכים בנקיות אריכות זמן יותר מן החמים, ולכן בזכר וטמאה ז' ימים ובנקבה שבועיים. עוד אמר ר"מ מפני שרגיל בה וקוץ בה אמרה תורה תהא טמאה ז' ימים כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה. ומטעם זה בנקבה, כיון שאינו שמח בה כבזכר, ימתין עוד ז' ימים לחבבה.

שבת ס"ד זבחים פרק ה' נדה ל"ה מ"ב ע"א, ר"מ פ"ז ופי"א מא"ב ופ"ה מטומאת משכב, סה"מ מ"ע ו', סמ"ג עשין רמ"ג, יו"ד סי' קצ"ד.

קסו) {גדר טומאתה}אשה שילדה ולד בין חי ובין מת, ואפילו ילדה נפל או הפילה שליא או שפיר מלא דם, ועברו עליה מ' יום משנתעברה טמאה לידה כנדה, ואפילו ילדה לידה יבשתא ולא ראתה דם, טומאתה ז' ימים לזכר, וי"ד יום לנקבה.1 הפילה שליא ואינו ניכר אי זכר או נקבה הולכין להחמיר ונותן לה ימי טומאה לנקבה וטוהר לזכר.2 {טהרתה}טבלה לאחר ז' יום לזכר, וי"ד לנקבה וראתה דם כל ל"ג יום לזכר וס"ו יום לנקבה מותרת לבעלה מדין תורה והוא הנקרא דם טוהר,3 ואסורה בתרומה ובקדשים,4 אם לא טבלה לאחר ז' וי"ד, לעולם היא בטומאתה עד שתטבול, והבא עליה כל זמן שלא טבלה בכרת, ועכשיו נהגו כל בנות ישראל לנהוג טומאה בדמי טוהר כמו בדמי טומאה, ואין האשה עולה מטומאתה עד שתספור ז' ימים נקיים שלמים לאחר ז' לזכר, או לאחר י"ד לנקבה, ותתחיל למנותן מבערב בבדיקת הפסק טהרה, ואם ראתה בימי טוהר נוהגת כדין נדה גמורה.5 {שאר פרטים}היולדת טומטום ואנדרוגינוס נותנין לה ימי טומאה של נקבה.6 ילדה תאומים אחת קודם שקיעת החמה והשני לאחר שקיעת החמה, מונין ימי טומאה משיצא האחרון.7 יוצא דופן אם לא יצא טיפת דם מאותו מקום אמו טהורה מלידה ונדה וזבה.8 {טומאתה}הנוגע בזב וזבה ובנדה וביולדת ובמצורע ובמשכבן ובמושבן, מטמא שנים, ופוסל אחד, אחד הנוגע ואחד המסיט ואחד הנושא.9 {חומר העבירה}והנה מחמת גודל פרסום ההלכה בין האומה היה הדבר לפלא ולתמהון אם היינו מעתיקים לפני הקורא גודל איסורה, וכמו שאין צריך להזהיר לכל אחד שלא יחתוך את ראשו. אכן בעונ"ה החלו קלי הדעת לפרוץ פרצה בענין הטבילה, וחושבות שזה ענין חסידות או מנהג, כי יש להם אמבטי. ע"כ צריך להעתיק גודל העון כדי להזהיר העם מהחטא הנורא הזה. ראשון לכל צריך לדעת שכל העונשים הנאמרים בתורה הקדושה וחכז"ל במי שעבר על איסור עריות הוא גם על איסור נדה, ושניהם בכרת עבור זה. והעובר בזדון לבו הוא רשע גמור, ופסול לעדות ולשבועה, ונקרא פושע ישראל בגופו עבור זה. ודינו נפסק (בר"ה דף י"ח) דמי שיש לו רוב עונות ובתוך העונות נמצא גם עון זה נידון בגיהנם י"ב חדש, ואח"כ גופו כלה ונשמתו נשרפת, והרוח מפזרתו לאפרו תחת כפות רגלי הצדיקים. ומי יוכל לשער גודל היסורים והצרות שיסבלו שניהם בגיהנם על פעם אחת, וכל שכן אם הופקר ח"ו בעיניהם עון זה החמור לעבור כמה פעמים. גם הרבה פעמים גורם העון הזה שתמות האשה בשעת לידתה כמ"ש רז"ל10 על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר. גם עון זה גורם כמה פעמים שימותו הבנים ר"ל, וגם יהיו רשעים גמורים כי הם בני תשע מדות, וכמה יצטער על זה לעתיד לבא כי לא די שהוא קלקל כל ימי חייו, גם הביא עוד רשעים לעולם. ויהי פעולתם הרעה מזכרת לו עון לנצח. ועל כן כל איש יחוס לעצמו ועל דורותיו הבאים אחריו, ויתחזק על יצרו ויהיה לו טוב בזה ובבא. ונוהג בכ"מ ובכל זמן.