הזהיר הקב"ה שלא לאכול משרץ המים, שנאמר (ויקרא י"א מ"ג) אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ, ולא תטמאו בם ונטמתם בם. משרשי המצוה מ"ש בשאר השרצים, והזהיר באלו שלא נאמר מאחר שנולדו במקום טהרה ומים חיים ואין הטהור מוציא טמא, כי כל הנמצא ביבשה נמצא במים ודין אחד להם. ועד"ה כי הבהמות הטהורות ברייתן מצד החסד, וכן העופות הטהורות מן המים, שנאמר ישרצו המים וגו' ועוף יעופף על הארץ, וכן הדגים הטהורים וחגבים כולם עיקרם ממי החסד, ומשם המשכתם. אבל המינים הטמאים כולם אצילותם מרוח הטומאה, ואם יאכל אדם מהם יטו אותם למדתם. וישראל הטהורים הקדושים הם חלקו של הקב"ה והם שוכנים בהיכל פנימי, ואם יאכלו דברים הטמאים מטמאין היכל הפנימי, וגופן טמא באותן הדברים, וראוין לגלות ושילוח וגירושין כי אינם ראוין לשכון בשום מעלה ממה שהיה (רדב"ז).

חולין ס"ז, ר"מ פ"ב מהמ"א, סה"מ ל"ת קע"ט, סמ"ק רי"ב, יראים קל"ה, יו"ד סי' פ"ג פ"ד.

קסד) {האיסור מה"ת}האוכל כזית משרץ המים במזיד ובהתראה לוקה, ושרץ המים הם כגון התולעים והעלוקה הסרטן והצפרדע ושאר חיות הגדלים במים שאינם בצורת דג טהור או טמא בין קטנים ובין גדולים נקראים שרץ המים.1 ואמרו רז"ל2 אכל פוטיתא (מין שרץ) לוקה ד', אכל נמלה לוקה חמש, אכל צרעה לוקה שש, אכל יתוש קטן לוקה שלש,3 אכל שרץ העוף לוקה שתים, ועיין ויכוח הרמב"ן בשורש התשיעי עם הרמב"ם ז"ל בדינים אלו, וכזה ראה וקדש. {איסורים דרבנןך}ומד"ס מ"ש4 מאן דמשהה נקב יו, ומאן דשתי מיא בקרנא דאומן, עובר משום אל תשקצו, ומכין אותו מכות מרדות,5 ולדעת היראים6 והרמ"ה7 הוא איסור דאורייתא. {בריה בים עם קשקשות ורגלים}ונחלקו רבותינו האחרונים ז"ל בדגי הים שיש להם קשקשת ולא סנפיר, ויש לו רגלים אם נידון הרגלים שהם סנפירין, לפי הכלל המסור בידינו דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר והוי דג טהור, או דנימא דחיות הים נינהו ולא שייך בהו הכלל דכל שיש לו קשקשת, דרק על הדגים נאמרה ולא על החיות. ויש נפקא מינא בבריה אחת בים שיש לו קשקשת והוא סם המות לפי בירור הרופאים, ואי נימא דהוא דג טהור האיך התירה התורה לאכול דבר שהוא סם המות, ועיין מעדני יו"ט פ' אלו טרפות סי' ס"ז ויו"ד סי' פ"ג ובפר"ח יו"ד הנ"ל ובדר"ת ושאר אחרונים. ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות.