צוצוה הקב"ה להיות הנבלה טמאה ומטמאה במגע ובמשא, שנאמר (ויקרא י"א ל"ט) וכי ימות הבהמה אשר היא לכם לאכלה וגו' הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב. משרשי המצוה כי כל בהמה שנולד בה חולי או עיפוש הממיתה לבסוף, תהיה מזקת לגוף. ואפילו בתחלה יש בה אריסות ומוליד חוליים ותכונה רעה בנפש. כי לכל דבר יש התחלה, ואם תודה כי באורך הזמן ימצא ההפסד מחמת הטרפות תתחייב להודות כי ברגע הראשון התחיל ההפסד, ובעבור זה אסרה התורה הטרפה וצותה לבדוק לדעת אם היה בה חולי מביא אל המות כדי שלא תאכל. ומטעם זה בהמה אינה מטמאה על ידי שהיטה, לפי שנשחטת בבריאותה וטוב מזגה, ולכן לא ימצא הפסד ולא עיפוש מתפשט באויר ומזיק לבני אדם הנוגעים בה. אבל כשמתה הבהמה מעצמה אין ספק שמתה מחמת חולי ועיפוש, ולכן תהיה מזקת במגע ובמשא, וצונו להרחיק הנזק אפילו במיעוטו. וטעם שנבילת עוף טהור אינו מטמא אלא בבית הבליעה, ראשונה לפי שמזגו מרוחק מאד ממזג בני אדם הזיקו מיעוט מאד, שנית מפני מיעוט מציאתם בישוב נבלות עופות טמאים שלא ימצאו כמו נבלות בהמות טמאות וטהורות (אברבנאל).

חולין ע' קי"ז כלים פ"א, ר"מ פ"א משאר אבות הטומאה, סה"מ מ"ע צ"ח, סמ"ג עשין רמ"ו.

קסא) {מינין המטמאין}בהמה או חיה בין טמאין ובין טהורין שמתו יש להם דין נבלה. אלא שהטהורין דוקא שמתו או שלא נשחטו כהלכתן דהוי כעין מתו, אבל נשחטו כהלכתן אפילו חולין בפנים או קדשים חוץ לעזרה, טרפה הוי ולא נבלה.1 וטמאים אפילו נשחטו הוי נבלה.2 {דינם לטמא אחרים}כזית בשר מנבלה מטמא אדם וכלים במגע ובמשא כי הוי אב הטומאה, כלי חרס מטמא באויר, ונעשין ראשון לטומאה, ומטמא אוכלין ומשקין והם ראשון לטומאה, ואינו מטמא הבגדים שלבוש בהם בשעת הנגיעה, אבל הנושא הנבלה מטמא הבגדים שעליו אע"פ שלא נגע בה.3 המסיטה בכלל נושא וטמא.4 נגע בבית הסתרים אינו מטמא, ובמשא אפילו בבית הסתרים מטמא.5 {חלקים שונים}אבר מן החי מטמא במגע ובמשא, ואין לו שיעור אלא כל שהוא אבר.6 מח הרי הוא כבשר, דם נבלה אינה כנבלה.7 עצמות והגידים והקרנים וטלפים שפירשו מנבלה אינם מטמאין ובעודם עליהם מטמאין.8 עור הרך הרי הוא כבשר.9 {אינה ראויה}נבלה שנפסלה מאכילת כלב טהורה מלטמאות.10 עגלה ערופה עריפתה מטהרתה מידי נבלה, ואם נשחטה שחיטתה מטהרתה.11 בהמת איסורי הנאה שנשחטה איבעיא דלא איפשיטא בגמ' (סנהדרין קי"ב ע"א) אי מטהרתה מידי נבלה, וטומאתו ספק.12 {נבלת עוף}נבלת עוף טהור אינו מטמא במשא ובמגע אלא בבית הבליעה, ושיעורה בכזית, והבולעו נעשה ראשון לטומאה, ומטמא בגדים וכלים אם נגע בהם בשעה שהנבלה בבית הבליעה שלו.13 הכורך כזית בסיב ובלעו באופן שלא נגע בגרונו אינו טמא14 (עיין מל"מ פי"ד מהמ"א הי"ב). הבולע נבלת עוף טהור והקיאה קודם שתתעכל אינו מטמא בבית הבליעה, שאינו מטמא אלא בשעת בליעה ולא בשעת הקאה (ת"כ כ"מ).15 אבר מן החי בעוף אינו מטמא.16 נבלת עוף טמא אין לו טומאה כלל אפילו בבית הבליעה, רק טומאת אוכלין.17 {כללים}וכל הנבלות אינן מטמאות עד שימותו לגמרי, ולא בעוד שמפרכסות.18 ונוהג בכל אישי ישראל בזמן שיש טהרה. וראה מה שהביא ד"מ סי' ל"ה בשם ריהח"ס שהמעביר יד ע"ג בהמה ותשפיל ראשה בודאי כשרה. ובהגרש"ש בכורות נ"ח כל אשר יעבור תחת השבט פרט לטריפה שאינה עוברת.