צוה הקב"ה לבדוק בסימני חגבים כשנרצה לאכלם, שיהיה להם כרעים ממעל לרגליו, שנאמר (ויקרא י"א כ"א) את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההולך על ארבע אשר לו כרעים ממעל לרגליו. משרשי המצוה שברא להם הקב"ה כרעים לנתר בהן על הארץ לאכול מהמצוי בארץ, ולא כן הטמאים מעופפים ומשחיתים האילנות. וזה הענין איתא בשאר סימני טהרה, מעלת גרה שמסתפק מיניה וביה ואינו חוטף מאחרים, ושוסעת כדי שלא ידרוס, וה"נ כן. ועד"ה שרץ רץ והולך ועופף ממקום למקום, הולך על ארבע שהולך לקיום בריאות גופו שהוא מורכב מארבע יסודות, בתנאי אשר לו כרעים, כלומר שהעיקר העבודה הוא לכרוע להקב"ה, כמ"ש כי לך תכרע כל ברך. וזה ממעל לרגליו, שההולך להנאתו הוא טפלה. לנתר בה כתרגומו לקפצא בהן, שאינו קובע רגליו בארץ, רק קופץ. ולכן לו קרי ולא כתיב, לומר שאי אפשר זה בלא זה, כי לא נתנה תורה למלאכי השרת. וארז"ל אשר תעשה, יכול ישב בטל ת"ל אשר תעשה. ומונה ד' מינים, ארבה סלעם חרגול חגב. ארבה, שירבה בתורה ובמעשים טובים. סלעם, שישים בטחונו בהקב"ה שנאמר ה' סלעי וגו'. חרגול, מלשון גול אל ה' דרכך, שלא יבטח בכחו ועוז ידו. חגב, בגי' סוד אחד, שייחד הקב"ה (ש"ך).

חולין ס"ה, ר"מ פ"א מהמ"א, סה"מ מ"ע קנ"א, סמ"ג עשין ס"א, סמ"ק סי' כ"ח, יראים קל"ג, יו"ד סי' פ"ה.

קנח) {מיני חגבים הטהורים}שמונה מיני חגב הם ואלו הן, חגב, דבנית,1 חרגול, עוצרביא,2 ארבה, צפורת כרמים, סלעם, טחנה3 ירושלמית.4 מי שבקי בודק בהן ובשמותיהן לפי בקיאותו ואוכל אותם, וצייד ישראל נאמן עליהם לומר שבקי בהם, והוא שיהא מוחזק שהוא בקי בשמותיהן.5 ויש להם סימני טהרה, ואלו הן ד' רגלים וקרסולים וד' כנפים, ואפילו אין לו עכשיו ויגדלו לאחר זמן, וכנפיו חופין את רוב הקיפו ורוב עביו, ויש לו שני כרעים לנתר בהם, ושיהא שמו חגב.6 {מסורת}ולפי שאין אנו מכירין את שמם לכן הכל אסור לנו, כי אין לנו מקובל גם במסורת, אם לא באותן שיש להם מסורת ששמם חגב.7 יש להם מסורת שאוכלין אותם מקדמת דנא, דעת הרצב"ש דאין למנעם, אף שאין להם מסורת שזה הוא שמו חגב, ובמחזיק ברכה דעתו נוטה להחמיר דבעי דוקא מסורת ששמו חגב. ושמעתי שאחינו יוצאי תימן בארצינו הקדושה כהיום אוכלים חגבים במסורת. מי שהולך ממקום שאין להם מסורת למקום שיש להם מסרת יכול לאכול במקום שהלך לשם.8 {שאר פרטים}ציר חגבים טמאים מותר, עיין יו"ד סי' פ"ה,9 והראב"ד אוסר,10 ומהרש"ל11 פסק שאינו אוסר תערובתו, אבל הציר לעצמו אסור (ש"ך).12 אסור לאכלן חיים, ואין צריכין שחיטה,13 והטעם דאתרבי חגבים בפסוק דזאת תורת הבהמה כמשמעו, והעוף כמשמעו, עוף ולא שרץ העוף, דהיינו מינים קטנים, וכל נפש החיה הרומשת במים אלו דגים, ולכל נפש השורצת על הארץ אלו חגבים, והזכיר חגבים אחר דגים מה דגים אינם טעונים שחיטה, אף חגבים אינן טעונין שחיטה (רבינו בה"ג ט"ז14). והעובר ואכל חגבים שאין להם סימני טהרה עבר בעשה ול"ת, ובמזיד והתראה לוקה.15 נוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. קנח