משרשי המצוה כי כשיבא לפני הדיין להטעים דבריו שלא בפני בע"ד חבירו, ואולי שקר יגיד, ואפילו יבא אח"כ חבירו ויכחישנו, שמא תקבל נפש הדיין צורת הדברים הראשונים ותמשך אחריהם, ועי"ז יבא להטות הדין לפי הצורה שקבל בתחילה. וקורא אותו שמע שוא, אע"פ שאין אנו יודעין בבירור דשקר מדבר, כי אלולי היה בדבריו שוא לא היה מקדים דבריו לדיין קודם בא רעהו. גם כי אין אדם רואה חובה לעצמו ויחתור אחר דברי שקר להצדיק עצמו. והשקר הוא נתעב והקללה בבית מאהביו, וקב"ה אמת וכל אשר אתו אמת, והברכה במתדמים במעשיהם לו ית"ש באמת ובתמים בחסד ורחמים וכל מדותיו הטובות והנעלות.

מכות כ"ג, שבועות ל"א, ר"מ פכ"ח מסנהדרין, סה"מ ל"ת ר"פ, סמ"ג לאוין רי"ד, סמ"ק סי' רל"ד, חו"מ סי' י"ז.

עד) {האיסור על הדייןך ועל בעלי הדין}אסור לדיין לשמוע מבעל דין אחד, אפילו דבור אחד, כשאין בעל דין השני עמו, וכן אסור לבעל דין להגיד שנאמר שמוע בין אחיכם.1 תלמיד שיש לו דין לפני רבו לא יקדים לבא קודם בעל דינו, שלא יהא נראה כמקדים כדי לסדר טענותיו.2 יש לו עת קבוע ללמוד לפניו ובא בעת ההוא מותר.3 {כשנשאל מקודם}שמע טענות האחד ואח"כ נתרצה השני לדון לפניו מותר להיות דיין.4 ואם נשאל עליו וכתב פסק דעתו, אינו רשאי עוד להיות דיין דחשיב נוגע בדבר.5 חכם לא יכתוב לאחד מבעלי דינים פסק או שיכתוב לו דעתו בלא פסק כל זמן שלא שמע דברי שניהם.6 ובדבר שאינו תלוי בטענות רק בדין מותר.7 ויש חולקין8 ומתירין בכל ענין להשיב לשואל על שאלתו לבדו, והכל לפי ענין והאדם. {שאר פרטיים}דיין שיודע בדין שהוא מרומה, חייב להסתלק ממנו, ולא יאמר אחתכנו ויהיה הקולר תלוי בצואר העדים.9 ומצוה זו מפתח גדול לכל הדינים. ונוהג בכ"מ ובכ"ז בזכרים ונקבות ואין לוקין עליו.10 {דיני לשון הרע}ואסור לספר לשון הרע על כל איש מזרע ישראל,11 והרי הוא כאלו שופך דמים,12 כמ"ש ז"ל13 לה"ר הורגת שלשה. והמקבל לה"ר והמספרו ראוי להשליכו לכלבים שנאמר לא תשא שמע שוא, וסמוך לי' לכלב תשליכון אותו.14 ואמר רבה למיחש מיהא בעי.15 ואם ראה בחבירו מענינים שנראה הדבר אמת ראוי לקבל כדאמרו16 שקבל דוד לה"ר משום דדברים ניכרים חזא ביה במפיבושת. ומותר לספר לה"ר על בעלי המחלוקת (ירושלמי17 סמ"ק18) ופרטי דינים עיין מש"כ הגה"ק בעל חפץ חיים ז"ל.