משרשי המצוה לפי שא"א לישוב בני אדם מבלי שיעשו אחד מביניהם ראש על האחרים, לעשות מצותו ולקיים גזירותיו, מפני שדעות בנ"א חלוקין זו מזה ולא יסכימו כולם לדעת אחת לעולם לעשות שום דבר, ומתוך כך יצא מביניהם להתבטל המועילות להם. ועל כן צריכין לקבל דעת א' מהם אם טוב אם רע למען יצליחו בעסקי של עולם, פעם ימצא בעצתו וחפצו תועלת רב, ופעם ההיפך, וכל זה טוב מן המחלוקת שגורם ביטול גמור. וצריך שתהא אימתו עליך ולא להקל בכבודו, ולכן מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. ואפקי' התורה בלשון לא תאור, דאפילו ארורה קלה אסור, לפי שההרגל רע שאדם מרגיל עצמו בינו לבין עצמו הוא סוף מעשהו.

מכילתא, סנהדרין ס"ו, ר"מ פכ"ו מסנהדרין, סה"מ ל"ת שט"ז, סמ"ג לאוין ר"י, חו"מ סי' כ"ז.

עא) {החיובים}המקלל מלך, או נשיא או ראש מסנהדרין, בשם או בכינוי לוקה ג' מלקיות, משום אלהים לא תקלל, ונשיא בעמך לא תאור, ולא תקלל חרש, ואם היה אביו לוקה ד'1. לא הי' מלך סמוך בסמיכת חכמים אינו עובר אלא בב' לאוין,2 ועשה דאת ה' אלוקיך תירא.3 היה נשיא רשע, או שנתמנה שלא על פי התורה, או ממשפחת גרים אינו עובר על לאו זה.4 {המקלל עצמו}ובמנ"ח כאן פשיטא ליה דמקלל עצמו אם היה דיין או נשיא אינו עובר רק על לאו דשמור נפשך, דלא שייך במקלל עצמו הלאו דאלהים ונשיא, דזה רק על אחר נאמרה ולא על עצמו. ונעלם מיני' דברי הרדב"ז במצ"ד מצוה תקנ"ו שכתב להדיא דהמקלל עצמו והוא דיין ונשיא חייב ג', וכן כתב באלה המצות למהרמ"ח. ועיין לעיל מצוה ס"ט, עוד שאר דינין שכתבתי שם בדיינין השייכים לכאן. {חומר האיסור}וכבר ידעת בסוד ברכות והתפלות כמה גדול כח הדבור לפעול, הן לטוב והן להיפך, כי האותיות היוצאים מן הפה עושים רושם באויר, ופעולות למטה ולמעלה, על כן יהיו דבריך מעטים כי אם בדברי תורה שנקראת טוב ותפעול ותשפיע טובה לעולם. נוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות בזמן שנהיה עם מלכנו או נשיא או ראשי סנהדרי גדולה.