משרשי המצוה מ"ש בסמוך בענין הגר, לפי שהם תשי כח, והבריות מקילין בהם להרע ולהצר אותם, שאין להם מי שיטעון טענתם כמו שהיה עושה איש האלמנה ואביהם של יתומים, אבל הקב"ה שהוא שותף השלישי באדם, והוא אביהם של יתומים ואלמנות, ואביהם זה קיים, ולפי שהוא לקח אביהם הבשר מהם אף כי בחטאו, לכן ברית כרותה להם שהם צועקים על מעניהם ונענין. גם דמעותיהם מצויה ושערי דמעות לא ננעלו. גם כי הזהירה התורה לקנות בנפשינו מדת החסד ורחמים, ונהיה ישרים בכל מעשינו ונחוס ונחמול עליהם, ונראה זכותם בכל דבר יותר משהיינו עושים אם היה האב קיים.

מכילתא משפטים, ר"מ פ"ו מה' דעות, סה"מ ל"ת רנ"ו, סמ"ג לאוין ח', סמ"ק סי' פ"ו פ"ז, יראים מצ' נ"ד, חו"מ סי' צ"ז, טויו"ד סי' ק"ס.

סה) {גדרי יתום ואלמנה}בכלל המצוה, שהוא יתום בין מן האב בין מן האם, ואצ"ל מתרווייהו, ויתום ואלמנה בין עניים בין עשירים בכלל, ואפילו אלמנה ויתומים של מלך, ואינו נענש עליהם יותר מבשאר אדם אלא אם כן צעקו לה' שנאמר צעוק יצעק שמוע אשמע. ומותר לענות אותם לטובתם ליישרם בדרך טובה ואעפ"כ ינהגם ברחמים יותר משאר כל אדם.1 ויש לו דין יתום עד שיהא גדול כל כך שיודע לעשות עסקיו לעצמו כשאר הגדולים.2 ואלמנה לעולם או עד שתנשא לאחר.3 {תקנות דרבנן לטובתם של יתומים}ותקנו ז"ל4 במשא ומתן עם בני אדם יהא ידם על העליונה כמו בהקדש ועוד יותר, והכל לתקנתם. הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה.5 לא גזרו בהם רבית דרבנן, ועיין יו"ד סי' ק"ס באיזה רבית דרבנן.6 ולווין מיתומים אחרים ברבית דרבנן.7 גר שנתגייר ובניו קטנים עמו נסתפק במנ"ח אי שייך בהו דין יתום כיון שסוף סוף יש להם אב ואינם תשושי כח. וגר יתום בכלל לאו זה, עיין מצוה ס"ד בשם רדב"ז. דעת רש"י עה"ת [שמות כ"ב כ"א] דלאו זה קאי אכל ישראל, ולא הזכיר אלמנה ויתום אלא שהם תשושי כח. ועיין יראים דלאו זה איכא נמי בישראל, אלא שהכתוב הוצרך להזהיר עליהם בשני לאוין, והאחרונים פלפלו בזה, עיין סמ"ג וברית משה. ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות ואין לוקין על לאו זה. סה