משרשי המצוה שנצטווה לשלם כפל על הגנבה, דהגונב מן האדם גונב מהמקום ג"כ שיצטרך למלא חסרונו להנגנב מה שחסר ממונו על ידי הגניבה, נמצא דגנב משנים ולכן ישלם שנים, והקב"ה מוחל לו להנגנב שלו. גם דמי שיש לו מנה רוצה מאתים ואין אדם מת וחצי תאותו בידו, ולכן כפי מה שמתאווה לכפול ילקה בחסר כפל, גם כפי שרצה לחסור חברו יחסר ממונו. גם כי הגונב מכחיש בהשגחתו ית"ש בפרטי בני אדם שהוא הזן ומפרנס לכל תמיד בכל יום ובכל עת ובכל שעה. ואם טבח ומכר שהגיע רשעתו עד מדה זו קנסו אותו ד' וה'. וטעם דו"ה י"א שור שבטלו ממלאכה משלם ה' וי"א התורה חסה על הגנב שטרח להוליך השה על כתיפו אינו משלם אלא ד', גמ'.

ב"ק פרק ז' סנהדרין ע"ב, ר"מ פ"ג ופ"ט מהל' גניבה, סה"מ מ"ע רל"ט, סמ"ג עשין ע"ח, יראים רנ"ה, חו"מ סי' שמ"ח.

נד) {שיעור החיוב}הגונב משו"פ ולמעלה מישראל עובר בלאו ואינו לוקה דניתן להשבון.1 פחות משו"פ אסור לגנוב מד"ת ככל חצי שיעור2 (ה"ה וסמ"ע). {דיני כפל}וצריך לשלם כפל אם היו עדים.3 הודה מעצמו פטור מן הכפל.4 אין הגנבה בעין משלם מן היפה שבנכסים.5 גנב בהמה שוה ד' זוז ובשעת העמדה בדין שוה זוז, אם הוא בעין חוזר לבעלים ואם אינה בעין משלם הקרן כשעת הגניבה והכפל כשעת העמדה בדין, שוה בשעת הגניבה זוז ובשעת העמדה בדין ד' משלם קרן וכפל כשעת הגניבה, ואם איבדה בידים משלם קרן וכפל כמו שהוא עכשיו.6 נאנסה מיד הגנב חייב לשלם.7 נכנסה לחצר ונעל בפניה נעשה גנב.8 גונב מבית הגנב פטור מכפל.9 הגונב את ההקדש פטור מכפל, וכן הגונב מעכו"ם אפילו למ"ד גזל עכו"ם דאורייתא.10 והגונב עבדים וקרקעות פטור מכפל.11 {דיני ד' וה'}דו"ה אינו חייב לשלם אלא בשוחט שחיטה כשירה ולא בנתנבלה, אבל שחט ונמצאת טרפה, השוחט לרפואה, ולכלבים חייב בדו"ה.12 השוחט עז חייב בדו"ה, עיין מש"כ בספרי שו"ת ח"ג סימן קע"ב. {שאר דיני גניבה}אין לו לשלם את הקרן ב"ד מוכרין אותו בגנבתו, ודוקא לאיש ולא לאשה.13 ובכלל המצוה לדון גונב נפש במיתה, וגנב שנמצא במחתרת מותר להרגו במחתרתו,14 ואם בטוח לו שלא יהרגנו אסור להרגו.15 ואסור לגנוב דעת הבריות.16 תשלומי קרן נוהג בכל מקום ובכל זמן ע"פ ב"ד כל שהוא, ותשלומי כפל נוהג במקום שיש ב"ד סמוכין. יש מקשים לפ"מ דקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב איך משכחת לה חיוב תשלומי דו"ה בטביחה, דילמא במקום נקב שחט ונקיבת הושט נבילה, ושוחט ונתנבלה בידו אפילו לרבנן פטור מדו"ה, ואין לומר דהולכין בתר רובא דהא בממון אין הולכין אחר הרוב. ולפענ"ד קושיא זו טעות הוא, דתשלומין דו"ה חייבה התורה לשלם בשעת שחיטה הראויה לאכילה, וכיון דשחיטה ראויה לאכילה הוא חייב בתשלומין אף דיש לחוש דילמא במקום נקב שחט, אבל כיון דכשרה הוא ראויה הוא. אלא דלר"מ דחייש למיעוטא היה מקום לקושיתם ז"ל, האיך חייבה התורה בדו"ה ליחוש דילמא במקום נקב שחט, עיין חולין ר"מ היכא אכל בישרא, וי"ל כגון שבדק הושט קודם שחיטה, והבן. ועיין שו"ת בית שערים חיו"ד סי' ל'.