הזהיר הקב"ה את עם קדשו שלא לישבע בשמו לשוא, שנאמר (שמות כ' ז') לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא.

משרשי המצוה כי כוונת השבועה לומר כאשר השם אמת כן יהיו דבריו אמת, ואם לא יקיים דבריו הרי זה כמכחיש את השם ח"ו, ומחלל מקדושתו, ואפילו רק הזכיר השם לבטלה צריך לנדותו. ואמר ר' אברהם בן עזרא ז"ל העובר על השבועה כאלו מכחיש וכופר בשם. וראוי ומחויב עלינו בזכרונו שמו הגדול על מעשינו, ודבורנו, לזכרו באימה, וביראה, ברתת, ובזיע, ולא כמהתלים ומדברים בדבר קל. ובמדרש יש אבן על התהום וחקוק בו השם, והנשבע לשקר גורם שירים אותו האבן מעל פי התהום ויעלה וישטוף העולם, עד שרומז הקב"ה לממונה הממונה על שבעים מפתחות בסוד שם המפורש הקדוש, וחוזר הולך אצל הצרור וחוקק בו השם כבראשונה. וזה לא תשא, לשון הרמה, לא תהיה גורם להרים אותו אבן ויעלה התהום וישטוף העולם.

וגדול עונש השבועה אפילו באמת כמ"ש במס' גיטין, אמר רב כהנא מעשה באדם אחד שהפקיד דינר זהב אחד אצל אלמנה אחת והניחתו בכד הקמח ואפאתו בפת ונתנו לעני, לימים בא בעל הדינר ואמר לה תן לי דינרי, אמרה לו יהנה סם המות אחד מבנה של אשה אם נהניתי מדינרך כלום, לא היו ימים מועטים עד שמת אחד מבניה, וכששמעו חכמים בדבר אמרו מה נשבע באמת כך נשבע בשקר על אחת כמה וכמה. ומזה השורש גם שבועת שקר.

שבועות כ"ה ברכות ל"ג, ר"מ ה"ש פ"א, סה"מ ל"ת ס"ב, סמ"ג לאוין רל"ח, סמ"ק סי' קכ"ט, יראים שי"ד, יו"ד סי' רל"ו או"ח סי' רט"ו.

ל) {ענין לשוא}ופירוש לשוא בד' אופנים. א) נשבע על דבר ידוע, כגון עמוד של שיש שהוא של זהב וכיוצא בזה,1 ב) הנשבע על דבר ידוע שהוא כן כגון על האבן שהוא אבן,2 ג) הנשבע לבטל את המצוה, כגון שלא יניח תפילין ולא יתעטף בציצית,3 ד) הנשבע לעשות דבר שאין בידו כח לעשותו, כגון שלא יישן ג' ימים רצופים או לא יאכל ז' ימים רצופים וכיוצא בזה.4 הנשבע על דבר שאינו ידוע לשלשה בני אדם, ונשבע לשנות אינו חייב משום שוא, וחייב משום שקר.5 נשבע מעצמו או מפי אחרים, אפי' השביעו עכו"ם וענה אמן או הן חייב.6 אינו חייב אלא הנשבע בשם, נשבע בכינוי כגון רחום, וחנון, אינו חייב, ואיסורא עובר אפילו בלי הזכרת השם.7 חזר בו תוך כדי דיבור אינו לוקה.8 {שאר עניני לא תשא}בכלל זה המברך ברכה שאינה צריכה להרמב"ם,9 ולשאר פוסקים מדרבנן.10 המוציא שם שמים לבטלה עובר על זה.11 ולפיכך טעה והוציא ש"ש ימהר מיד וישבח, כיצד, אמר ה' יסיים ימלוך לעולם ועד, או עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום.12 {פרטי דיני שבועות}נשבע ע"ד רבים אין לו התרה, ולדבר מצוה מתיר.13 נשבעים לאנסים,14 ונשבע בפה ומבטל בלב.15 נשבע לבטל מצוה דרבנן חל השבועה.16 ובכלל לא תשא שאם יודע שישבע חבירו שקר שלא ישביענו, ואם קבל עליו להשבע אעפ"י שלא נשבע עובר (מהרי"ט). ומהר"ח כתב לא תשא את לרבות אפילו בכינוי, ובמה שכתב שנית את לרבות שנפרעין. שבועה חלה על דבר שיש בו ממש ועל שאין בו ממש,17 כי על גוף האדם תחול השבועה, כלומר שגופו נתחייב לעשות אותו דבר והגוף יש לו ממש, וזהו נקרא איסור גברא.18 אבל הנדר אינו חל אלא על דבר שיש בו ממש, שהוא רק אוסר דבר שנדר בו עליו.19 לפיכך הנשבע שלא יישן ג' ימים לוקה מיד משום שבועת שוא ויישן או יאכל לאלתר,20 ויש חולקין שיעמוד בשבועתו ואוכל כשיסתכן.21 ואע"פ שלקו אותו אין מתכפר לו, כי הוא בכלל חילול השם ורק המות ממרקת, ער"מ פי"א משבועות ופ"א מתשובה ה"ב. ועיין לקמן מצוה רכ"ו. ובמל"מ22 נסתפק אי ב"נ מוזהר על שבועת שוא. ופרטי דינים עיין יו"ד סי' רל"ט, ובספרי על מס' נדרים ונזיר הארכתי ג"כ בדינים אלו, ואין זה מטרתי בספרי זה. {פרטי החיוב}נוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה חייב מלקות, אע"פ שאין שם מעשה לחומר האיסור חייבתו התורה מלקות.23 ובשוגג פטור מקרבן,24 ובשבועת ביטוי חייב קרבן על השוגג.25