הזהיר הקב"ה שלא לגלות ערות הבת, ולאו זה לא כתיב בתורה מפורש בקרא אלא בגילוי מילתא ובק"ו מערות בת בנך, ומחמת שאין עונשין מן הדין למדוה עוד בגזירה שוה דהנה הנה זמה זמה. משרשי המצוה כתב הרמב"ן ז"ל דאינו מפורש בה הטעם, דמה יזיק אם ישא אדם את בתו כמותר לבני נח. והעקידה תמה מאד, שהרי עריות שאר בשר כאם והבת והאחות, יותר ממה שאסרתם התורה, הטבע האנושי הבריא מרחיק אותם ומואסן בתכלית המיאוס והתיעוב עד שלא נמצא שום אומה ולשון שיהיו פרוצים בהם, וחרפת עמון ומואב וגדופם על היותם מזה המין (בראשית י"ט יוכיח על זה). ולענ"ד אין זה קושיא על רבינו הרמב"ן ז"ל, שהרי למ"ד דהשבטים תאומות נולדו אתם ונשאו אותם לנשים, ושמעון שנשא דינה להמדרש שלא רצתה לצאת עד שנשבע לה. ומה שלא נמצא אומה שיהיו פרוצים בזה היא שלפי שקבלו עליהם להיותם גדורים בעריות, גדרו גם בזה. גם ממה שטבע האנושי מרחיקה היא רק מפני שכן נתגדל באיסור תורה, או מפני שדקרו עיניו של יצה"ר בקרובים ולכן לא מפתה עליה, והוא כהא דבקשו ביצה ולא מצאו. ובתורה כתיב העם בוכה למשפחותיו, על עסקי משפחותיו שנאסרו להם.

יבמות ג' כריתות ה' סנהדרין נ"א ע"ה ע"ו, ר"מ פ"ב מא"ב, סה"מ ל"ת של"ו, סמ"ג לאוין ק', סמ"ק סי' ש"ח, אה"ע סי' ט"ו, יראים רכ"ג.

קצה) {החיובים}הבא על בתו בין שנולדה לו מאשתו הכשרה לו, או מאנוסה ומפותה, ואפילו מאיסור כרת שהיא ממזרת, אם במזיד בא עליה ובהתראה חייב שרפה, ובלא התראה כרת, ובשוגג חטאת קבועה, ועל בתו מאשתו חייב שתים, אחת משום בתו ואחת משום ערות אשה ובתה.I ולמדו ז"ל דהבא על בתו בשרפה מק"ו מערות בת הבן, ובת הבת שהן רחוקות ממנו, אין צריך לומר בתו שהיא קרובה שהיא אסורה. ומחמת שקיי"ל דאין עונשין מן הדין, אמר רבא א"ל ר"י בר אבדימי ביבמות אתיא זימה זימה אתיא הנה הנה, ועוד מכח גזירה שוה זו למדו באיזו מיתה נדון הבא על בתו או על בת בתו, או על בת בנו, שאין מיתתן מפורש בקרא (עיין יבמותII וסנהדריןIII). {משפחה} ובתו משפחה אינו חייב עליה,IV ואם היתה שפחתו תלוי בשיטות הבאתי לעיל במצוה (ק"צ קצ"ב קצ"ג ולקמן קצ"ז קצ"ח ר' ר"א) ונוהג בכל מקום ובכל זמן.