הזהיר הקב"ה שלא לגלות ערות בת הבן, שנאמר (ויקרא י"ח י') ערות בת בנך לא תגלה. משרשי המצוה שלא תאמר אחר שיוצא לשלישי הרחיק ממנו המקור ולא יגיע לו ממנו בושה, דע כי ערותך הנה שירך אביו העיבור. ולחומרת העריות התחיל בהן אני ה', כלומר ענין חמור הוא ביותר ועתיד אני לפרוע ממנו. והרי הוא כבא על בנו, שירך אביו הוא, והוא חוזר להיות הענף שורש היפוך היצירה. ועד"ה כי הבא עליה פוגם באבא עילאה, שכן מתיחד ומשפיע לכנ"י שהיא בת החסד בן אבא עילאה, ולכן מיתתו בשריפה החמורה לפי שפגם בעולם הרוחני.

סהנדרין ע"ה ע"ו יבמות צ"ז, ר"מ פ"א מא"ב ופ"א מה"א, סה"מ ל"ת של"ד של"ה, סמ"ג לאוין צ"ח צ"ט, סמ"ק סי' ש"ט ש"י, יראים רכ"ג, אה"ע סי' ט"ו.

קצג) {החיובים}הבא על בת בנו, בין שהוא בן כשר בין שהוא בן פסול (ממזר), ובין שבתו היא כשרה ובין שהיא ממזרת או מזנות,1 הבא עליה במזיד בעדים ובהתראה חייב שרפה, ובמזיד בלי התראה כרת, ובשוגג חטאת קבועה.2 ואם היא בת בנו מאשתו חייב שתים משום בת בנו ומשום אשה ובת בנה.3 {מן השפחה}ואם בא על השפחה והוליד ממנה בן אינה נקראת בת בנו,4 ואם היתה שפחתו תלוי בשיטות הפוסקים שהבאתי לעיל (מצוה ק"צ קצ"ב ולקמן קצ"ה קצ"ז קצ"ח ר' ר"א). {שניות}שניות מדברי סופרים בת בת בנו, ובת בן בנו עד מאה דורות אין להם הפסק וכן אמרינן בירושלמי שאברהם אבינו אסור בכל נשי ישראל, ושרה אמנו אסורה בכל אנשי ישראל משום בת בנם ובת בתם5 והרמב"ם ז"ל6 חלק בזה, ורוב הפוסקים הסכימו לדעה ראשונה משום דמירושלמי משמע כן, ולהרמב"ם נצטרך לדחוק עיין (ב"ש והגר"א). ולוקה עליהם מכת מרדות ונוהג בכל מקום ובכל זמן.