צוה הקב"ה שיגלח המצורע את כל שערו ביום השביעי לטהרתו, שנאמר (ויקרא י"ד ט') והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו. משרשי המצוה כי שער הטמא מצד הטומאה הוא גדל, וכח הטומאה הוא בשער, כדכתיב לא שערום אבותיכם, ולשעירים וגו'. וצריך הכהן איש החסד להעביר מעליו רוח הטומאה כדי לטהרו. גם שיראה עצמו כאלו היום נברא והיום מתחיל שערו לצמוח, ויחדש מעשיו לטובה. ובהיות האדם מנוקה מכל שער אז ינקה יפה מכל לכלוך, ויעשה מעשה הנקיות מבפנים ומבחוץ, וינקה רעיוניו ומעשיו ויהפכם מרעה לטובה. ופרטה התורה ג' אברים, ראשו לכפר על גסות הרוח, זקנו הם השערות סביב לפיו לכפר על פיו המדבר לשון הרע, ואת גבות עיניו לכפר על צרות העין. ועד"ה שכיון שבגבות עיניו כיסה עין מראות את חברו, ולכן צריך לגלחם ולגלות העינים שלא יהא טח עיניו מראות.

נגעים פי"ד נזיר דף מ' סוטה ט"ז, ר"מ פי"א מט"צ סה"מ מ"ע קי"א, סמ"ג עשין רל"ז.

קעד) {סדר תגלחת}קיום המצוה. שתי תגלחת נאמרו במצורע, אחת ביום טהרתו (עיין מצוה קע"ג) ואחת לאחר שבעת הימים כשבא להביא כפרתו.1 שניהם צריכים להיות בתער, וצריך לגלח כל שערות, לא גילח אפילו הניח רק שתי שערות לא עשה כלום, וצריך להיות כל גופו כדלעת, לא גילח בתער אינו כלום, הניח שתי שערות בראשונה וגילחן בשניה לא עלתה אלא לתגלחת אחת.2 וחשב הרמב"ם3 תגלחת מצורע מצות עשה בפני עצמה והבאת קרבנותיו מצוה בפני עצמה. והתגלחת צריך דוקא ע"י כהן אפילו טמא מת, ואין מצורע מגלח מצורע.4 ואח"כ מכבס בגדיו וטובל ונטהר כטבול יום האוכל במעשר, העריב שמשו אוכל בתרומה, הביא קרבנותיו מותר בקדשים.5 {שאר פרטים}ונסתפקו הפוסקים מצורע שאין לו שער אי תגלחת מעכב, ובנזיר מפורש ברמב"ם פ"ח מה' נזיר דאינו מעכב, ועיין בתוי"ט פי"ד דנגעים ומנ"ח כאן. וכל היום כשר לתגלחת ובלילה פסול.6 תגלחת המצורע והזאתו וטבילתו אינן מעכבות זו את זו, שאר כל מעשיו מעכבים.7 ומצוה זו דתגלחת נוהגת גם בנזיר שנצטרע.8 ונוהגת בזכרים ונקבות, בכל מקום ובכל זמן שיש כהנים חכמים גדולים ראויים להורות בצרעת,9 ולא כתבו פוסקי הלכות בש"ע הלכות אלו, אף שנוהג בזמן הזה, כתבו האחרונים10 משום שאין חכמי הדורות בקיאים במראות הנגעים, וכל זמן שאין כהן רואהו ואומר מוחלט או מוסגר הרי זה טהור בחזקתו, ואפילו שנראה בו סימני חולי זה, והשי"ת יטהרנו בטהרתו אמן.