משרשי המצוה שרצה השי"ת לטובתינו לזכותינו בהגדלת אות הבית הקדוש, ולהיות כל אשר בו מכוון וקבוע על מכונו, בין ענין כליו ובין כלי המשרתים כגון מלבושיהם, הכל יהיה בתכלית השלימות שלא יחסר שום נוי, ומזה שלא יזח החושן נע ונד על לוח לבו. ועד"ה כי המעמיד דיין שאינו הגון כאלו נטע אשירה, שהחושן מכפר על משפט העקול ואפוד מכפר על ע"ז, שנאמר ואין איפוד ותרפים. ובא לרמז שיהא החושן תמיד קבוע על האפוד לייסר העוברים. ולעולם גבי ע"ז כתיב ישמעו ויראו, ולכן לא יזח החושן מעל האפוד.

יומא ע"ב, ר"מ פ"ט מכהמ"ק, סה"מ ל"ת פ"ז פ"ח, סמ"ג לאוין רצ"ח רצ"ט, יראים ש"ל של"א.

ק) {מעשה חושן ואפוד}החושן והאיפוד משמנה בגדים של כהן גדול.I החושן ניתן כנגד לבו לפניו, והאפוד מאחריו, מכוון כנגד החושן שלפניו.II ובאפוד כמין ב' ידות יוצאות ממעשה אפוד בעצמו שחוגר עצמו בו.III קושר הטבעות שהיו באפוד בפתיל תכלת.IV {מהות הלאו וזמנו}המפסיק חיבורן דרך קלקול לוקה.V ודעת החינוך דדוקא כשפורקן בשעת עבודה חייב. והיראים מצוה ש"ל כתב כשהכ"ג לבוש אסור להזיח חשן מעל האפוד, אבל כשאינו לבוש בהן אינו מדבר שהרי בטבעת התחתונה של החושן המרוכסות בפתיל תכלת אל טבעת הכתפות אשר ממעל לחשב האפוד הכתוב מדבר בהן, ובשעה שאינו לבוש בהן היה עושה אותן טבעות מאחות ועומדות, שא"א לו ללובשן בעודן מחוברות. והרמב"ם לא ביאר דעתו בזה, ובמנ"ח הקשה להחינוך מש"ס, ע"ש, ולא הרגיש בדברי היראים ג"כ וצ"ע. ונוהג בזמן הבית בזכרים ונקבות.