משרשי המצוה שמחשבה רעה זו גורמת תקלות הרבה, וכרם נבות יוכיח, וכתיב וחמדו שדו וגזלו, ונחתמו עשרת הדברות בלאו זה, שהחומד עובר בכולן. ואמר התנא הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין מן העולם. ואוי לו לחומד שכל ימיו מכאובים, ואשרי השמח בחלקו. ואמרו חז"ל כל הנותן עיניו באינו שלו גם את שלו מוציאין מידו (סוטה ט' ב"ר פר"ב). ומשל חכמים אגנוב מכל עוף נוצה אחת ואתנאה, לסוף הכירו העופות נטלו כל אחד נוצה שלו ונשאר מכוער ביותר גם משלו.

ב"מ ה', ר"מ פ"א מהל' גזילה, סה"מ ל"ת רס"ה, סמ"ג לאוין קנ"ח, סמ"ק י"ט, יראים רנ"ד, חו"מ סי' שנ"ט ובסי' ל"ד, א"ע סי' כ"ח.

לח) {מהות האיסור}חמדה הוא שמשתדל להוציא מחשבתו לפועל,I ותאוה הוא בלב,II ואינו נגמר הלאו ללקות עליו עד שיעשה מעשה.III נתן דמים חייב אחת לא נתן עובר בשתים,IV ויש חולקין דאינו חייב אלא אחת,V ויש סובריןVI דהטעם דאין לוקין על לאו זה כיון דאין בו מעשה וי"אVII משום שחייב בתשלומין. וי"אVIII דביהיב דמי לא מקרי חמסן כלל. ויש מחלקיןIX בין נתרצה המוכר ואמר רוצה אני או לא אמר רוצה אני. {מלקות}והנה הראב"ד הקשה להרמב"ם דאין לוקין על לאו זה משום דאין בו מעשה, וז"ל לא ראיתי תימה גדולה מזה, והיכן מעשה גדול מנטילת החפץ, אבל הל"ל משום דחייב בתשלומין, ע"ש ועיין באחרונים. ולפענ"ד י"ל שיטת הרמב"ם דס"ל דכיון דאי נותן ממון עבור החפץ הרי קנה החפץ בעד הממון וא"כ היכא דלא נתן ממון נמי האיסור הוא החמדה ולא הנקיטת חפץ, דהחפץ נתן לו השני ובחמדה ליכא מעשה, ואף שנעשה מעשה אבל האיסור הוא החמדה, והבן וצ"ע. {בחפצים שונים}ואינו עובר בחומד פחות משו"פ.X ושייך לאו זה גם בחומד אשת חבירו,XI ואם גרשה חבירו מחמת שהפציר בו זה ונשאה עובר על לאו זה,XII ואפשר שחייב על כל ביאה וביאה.XIII החומד חפץ של עכו"ם אינו עובר בלאו זה דרעך כתיב.XIV ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות.