הזהיר הקב"ה שלא להאכיל מבשר הפסח לגר תושב, שנאמר (שמות י"ב מ"ה) תושב ושכיר לא יאכל בו. ונוהג בזמן הבית בזו"נ ואין לוקין עליו.

משרשי המצוה מ"ש באחרות לזכור יצ"מ, ובעבור שקרבן זה לזכר דחרותינו ובואנו לברית נאמנה עם השי"ת ראוי שלא יהנו בו רק אותם שהשלימו באמונה, והם ישראלים גמורים, ולא אלו שעדיין לא באו בבריתו שלם עמנו. וענין הרחקת ערל ישראל ג"כ משורש זה. וכשהוציאנו ממצרים לא שדד יוצר כל יתברך המערכה בעבורם, ובשמחתינו לא יתערב זר. ודם פסח ודם מילה באו כאחד, ושניהם רומזים על הברית אשר כרת הקב"ה עם ישראל, וחייב כרת לשניהם משא"כ בכל שאר מ"ע, ובהם הבדילנו מן העמים בפסח מצרים ומילה עד סוף כל הדורות.

מראה מקומות כבמצוה י"ג

יד) {גדר תושב ושכיר}תושב הוא אדם מן האומות שקיבל עליו שלא לעבוד ע"ז ואוכל נבלות, ושכיר הוא עכו"ם שמל ולא טבל.1 {מי הוזהר}ודעת הסמ"ג והרמב"ם לפי דעת הצל"ח פסחים ע"ג דהלאו דכל בן נכר לא יאכל בו קאי על העכו"ם, והביא ראיה מגמ' פסחים דף ג' בההיא ארמאה דקטלוהו על שאכל מפסח. ודעת שאר פוסקים דהאיסור על ישראל ולא על העכו"ם, ועיין מכילתא (פ' בא). 2 {שיעורו}ושיעורו כתב הרמב"ם3 דהוה בכזית, והאחרונים רצו להכריח מזה דדעת הרמב"ם דהלאו לישראל נאמרה דשיעורין לית להו לעכו"ם כרמב"ם פ"ט מה' מלכים ה"י, וזה דלא כצל"ח הנ"ל, מהר"ם שיק4. ובחידושי הבאתי בשם כק"ז בשו"ת בית שערים דמה שהוא מצוה לישראל ואסור לבן נח, כיון דלישראל נתנה בכזית גם לעכו"ם לא נאסר אלא בכזית. ודעת המנ"ח דעכו"ם שאכל קדשים חייב משום גזל ממון גבוה, ואפי' שילם עבור חלקו, והצל"ח פשיטא ליה להיפוך. (ועיין מכל זה באריכות בספרי שו"ת ח"ג סי' קצ"ד). יד